DELL

לוח אירועים

פייסבוק
קישורים נוספים
דירוג בינלאומי - גברים
שם שחקן דירוג
דודי סלע 60
אמיר וינטרוב 217
עידן לשם 393
בר בוצר 485
דירוג בינלאומי - נשים
 
שם שחקן דירוג
יוליה גלושקו 134
דניז חזניוק 342
ולדה אקשיברובה 470
שחר פאר 592
אלופות המדינה - גברים
 
קבוצה אלופה שנה
מרכז טניס רמלה 2016
מרכז הטניס רמלה 2015
הפועל עירו 2014
מרכז טניס רמלה 2013
אלופות המדינה - נשים
קבוצה אלופה שנה
הפועל טבעון 2015
מרה"ט רמה"ש 2014
מרה"ט רמה"ש 2013
מרה"ט רמה"ש 2012



מאת טל גורן

נבחרת ישראל בבלגיה, על החוויה להיות שם נבחרת הטניס של ישראל היא סיבה גדולה לגאווה, לא רק שהנבחרת לא איכזבה, כנגד כול הסיכויים היא כמעט השיגה סנסציה נוספת, טל גורן נסע בתור חבר של אמיר וינטרוב , וחזר אוהד של נבחרת שלמה. ציוני גדול כנראה אף פעם לא הייתי, בטח לא בשנים האחרונות, גם כאשר החלטתי לטוס לראות את הנבחרת בבלגיה לא חשבתי שישתנה דבר מה. את הכרטיס קניתי ביום שלישי, את חברי הטוב אמיר לא ראיתי כבר זמן רב, וגמלה בלבי החלטה שזהו זמן טוב לברוח קצת ממטלות היומיום, לראות חבר טוב, ולתפוס מפגש ספורטיווי מרתק, הכול במכה אחת. הגעתי לאנטוורפן ביום רביעי בערב, המלון בו התאכסנה הנבחרת מרוחק ממרכז העיר, מלון צנוע, לא גדול, וקרוב מאוד למגרש. הנבחרת תרם חזרה מארוחת הערב הרשמית אשר מתרחשת לפני כל מפגש גביע דיוויס, ואני חיכיתי בלובי לקדם את פניהם. לא עבר זמן רב והמשלחת חזרה מעונבת ועייפה מארוחת הערב, שם גם למדתי מאמיר שהתגלה לו בקע {קילה בשפת העם}, "אז מה עושים?" שאלתי מודאג. " אין מה לעשות, עולים לשחק, ומקווים לטוב". לעצמי חשבתי: אמיר, חמר, בחוץ, עם קילה. זה לא נשמע כמו מתכון מנצח. אחרי שיחה קצרה עם שאר חברי הנבחרת, פלוס מילה קטנה וחמה לדודי, הלכתי לישון. ההסעה למשחק יצאה בשלוש מהמלון. ידעתי שמצפה לנו יום ארוך, ומעייף, ולא באמת ידעתי עד כמה. הכניסה להיכל הספורט בו התקיים המפגש, הפתיעה אותי. מדובר באולם מרשים, לא ענק, אבל ביתי למדי, עם סאונד טוב, ואינטימיות {בדיוק ההפך מאצטדיון רמת-גן}. המחשבה על 5000 בלגים הלומי שיכר, שצועקים במלוא גרון, בטח לא הוסיפה לתחושת הביטחון הכללי. לשמחתי הבנתי ממנהל הנבחרת מיכאל קליין {אדם שהתרשמתי שהטניס הישראלי קרוב מאוד לליבו}, שבאופן יחסי ניתן לתת פייט טוב לקהל, שכן רק 900 שיכורים אמורים להגיע, והם אכן הגיעו, מחופשים, וצוהלים, אבל ממש לא מאיימים. ידעתי שסוף סוף יינתן שימוש לקול הרדיופוני שלי, או כמו הודעה שחבר שלך לי: "טל גורן 1=500 בלגים" הכוונה לסאונד שגרוני מייצר.


דודי עולה ראשון מול דרסיס, גופין המדורג הבכיר של הבלגים, שבר את שורש כף ידו ביום שלישי, ושלח את התקשורת הישראלית לצהול על מזלה של הנבחרת {צהלות אלה אינן ראויות לדעתי}. אמיר יעלה מול בלמאננס, בהחלט משימה אפשרית, אם הביצה השמאלית תאפשר את זה. במקום זה חשוב להדגיש ששחקני היחידים של ישראל מאוד לא אוהבים את משטח החמר, הנקודות ארוכות, הכדור קופץ גבוה, ודרושה הרבה סבלנות, תכונה שלא עולה בקנה אחד עם האופי הישראלי. במקרה של אמיר אין ביסוס אמיתי [למיטב הבנתי} לחוסר החיבה למגרש האדום, אך במקרה של דודי יש גם יש. דודי ניסה לעבור את טורנירי ההכנה לרולאן- גרוס, כדי לחזור לצמרת דרך הגראנד- סלאם בצרפת, מבחינה מקצועית התוצאות היו רעות מאוד, ורק לאחרונה הצליח דודי להשיב לעצמו את אשר אבד באותו ניסיון כושל. בחזרה למשחקים, דודי לא מצליח לייצר את הטניס שלו מול הבלגי היציב. דרסיס בא עם תוכנית משחק ברורה: נקודות ארוכות, שינוי קצב, ושמירת כדור. התוכנית עובדת מעולה, דודי מנסה, מתעצבן {בבית לא ראו} אבל גם לו ברור שדרסיס פשוט טוב ממנו על סוג המשטח הזה, לא עובר זמן רב והבלגים נותלים את ההובלה, 1-0 בלגיה. בשנים האחרונות בהן אני עוקב אחרי אמיר מקרוב, למדתי מספר דברים. וינטרוב הוא השחקן הכי לא צפוי בסבב בכלל, ובגביע דיוויס בפרט. אמיר תמיד בלחץ, ולפחות בדיוויס זה מוציא ממנו רק טוב, אמיר טוב יותר כשיש מסביבו צוות תומך ומסייע. התנאים הללו התקיימו, ולכן הייתי דרוך ומוכן לראות עוד הצגה מבית היוצר של אמיר. ווינטרוב לא אכזב. כבר בסט הראשון הוא עלה חד, וסגר אותו בקלות יחסית. הבלגים כבר התעייפו, חלק גדול מהקהל נטש, ככה שגם במניין האוהדים הצלחנו לאזן את התמונה. סט שני יצא לדרך, בלמאננס לא התכוון לוותר, הבלגי העלה רמה בסרב, הוריד את מפלס הטעויות, ואיזן את מניין המערכות. המערכה השלישית כבר הייתה סיפור אחר, שני השחקנים רצו אותה מאוד, והיא הגיעה עד לשובר שיווין. הבלגי שכבר במהלך הסט המתיר על אמיר סרבים שנראו כמו טילי טומהוק, לא הפסיק, ושובר השוויון הלך לטובתו. הלב שלי ירד לתחתונים, פיגור כזה כבר ביום הראשון לא מותיר הרבה סיכוי, כאן הקהל נכנס לפעולה, אמיר שיתף פעולה, אבל כמו המערכה הקודמת, זה הלך צמוד, ושוב שובר שוויון, במצב זה חיית הדיוויס שמתגוררת עמוק בליבו של מר ווינטרוב, זאת שאנחנו מנסים להעיר גם בסבב {בהצלחה חלקית} התעוררה לחיים. סרבים לא סרבים, אמיר היה שם, והחזיר הכול. שיוויון. מערכה אחרונה, בשביל משחקים כאלה רואים טניס, ואמיר לא התכוון לקלקל את המאזן המטורף שלו בדיוויס {5 ניצחונות כולם מול מדורגים בכירים ממנו, ואולי ככה הוא אוהב את זה?}, הוא היה מרוכז וחד, ושוב סיפק את הסחורה. 1-1! אנדיוני הם הבאנקר שלנו, בלי הנקודה בזוגות לנבחרת אין כמעט זכות קיום, ועם הלחץ הזה השניים מתמודדים שנים, מערכת היחסים בין שניהם ידע תקופות מדהימות, ותקופות פחות טובות, אך בהגיעו של מפגש לאומי הם תמיד שם ביחד, לדעתי זה גם מקור הכוח שלהם. בגלל ההיסטוריה שלהם, קיווינו אני, ושאר חברי ליציע שיום שישי, שקדם לצום יום הכיפורים, יהיה יום פשוט, טיול נחמד על החמר. אך כמו שהצום לא אמור להיות קל, אלה מועיל, ככה גם מפגש גביע דיוויס. מועיל הוא גם היה.


 

הצמד הישראלי פתח נהדר, לקח את הסט הראשון בהליכה, ושמר על אותה יכולת גם בפתיחת המערכה השנייה. באופן לא מובן רוחוס שנראה כאילו יצאה מהפקה הוליוודית של "עליסה בארץ הפלאות" שם גילם את דמותו של האמפטי-דמפטי, הכניס את דרסיס לטרוף, וגם את הקהל הבלגי, נדמה היה שכהרף עין המומנטום השתנה, ובלי שנספיק להגיד "אנדיוני מלחמ...." הבלגים כבר הפכו את התוצאה, והובילו 3-0 בסט הרביעי. הצמד הישראלי נראה כמי שקרוב להגיד נואש. במולדת המסכים הוחשכו, לקראת כניסת הצום {מגוחך בעידן האינטרנט}, אבל אנחנו יושבי היציע לא התכוונו ללכת הביתה, בשארית קולנו עודדנו את אנדיוני לא לפחד כלל. אני וחברי נכנסנו לטרוף, ודרשנו את אותו הדבר מהשחקנים. "אנרגיות אנדי, מלחמה יוני, חייה אנדי, טרוף יוני" צווחנו לעברם. לא היה זמן יותר לעידוד מנומס כמו "אל אל ישראל", באופן לא מובן זה עבד. שועלי הקרבות הוותיקים חזרו מהקבר, לקמבק מדהים, רכובים על טרוף הקהל ומזינים אותו באחד. הלא יאומן קרה, אומנם הכוח נגמר, הקול נדם, והלב דורש ניתוח מעקפים דחוף, אבל לוח התוצאות הראה בברור 2-1 ישראל! יום הכיפורים בבלגיה האפרורית עבר לו על מי מנוחות, השחקנים נחו בחדרם, אנשי הנבחרת שצמים בילו בלובי המלון, אסי טוכמאייר יו"ר האיגוד חיפש בנרות לוח שש-בש שיעביר לו את הצום ואני שמנהגי היהדות אינם חלק מאורחות חיי קפצתי להתרשם מהעיר הציורית ברוז', מרחק נסיעה קצר מאנטוורפן. התחושה הכללית הייתה שהכול תלוי בדודי, אמיר היה על הקצה, הפציעה הכאיבה לו, ומשחק של 4 שעות לא ממש עזר לעניין, ללא כל קשר דרסיס על חמר הוא משוכה גבוה מאוד, גם ביום בו אמיר בריא, אז על אחת כמה וכמה, כשהוא נושא עימו ביצה בגודל של כדור טניס, בנוסף לכדורים שהוא מכניס לכיס לפני סרב. ליום המשחקים האחרון הגענו גמורים, כוונתי לקהל. כול מעוזי הכוח שלנו אזלו, הגרונות הדומיננטיים נדמו, והוחלפו בלחישות צרודות בעלות שינוי קול של ילד בר-מצווה. דודי עלה למגרש עם כול הלחץ על הגב, בנוסף לזה הבלגים ניצלו את ההפוגה לגייס אוהדים, ומילאו את האולם. הסט הראשון הולך לבלגי, דודי מחזיר מלחמה כנגד כול הדברים שעובדים נגדו, הביקורת {לא עניינית}, המגרש {באמת לא בשבילו], הקהל {רועש}, חמישה הפסדים רצוף בדיוויס {לא עוזר}. את הסט השני הוא מנצח, ומחזיר לנו קצת את האמונה. לצערי הבלגים הפעם הם אלו שדוחפים את השחקן שלהם, והוא בעזרתם עולה טוב, ולוקח בקלות את הסט השלישי. למרות פיגור מוקדם, דודי לא מוותר, מנסה לשנות קצב, לגוון בחבטות, וחוזר לסרב במצב של 4-5 לבלגי. כאן זה נגמר. הבלגי שובר שוב את ההגשות, וביחד איתן את הלב של כולנו. 2-2 על הנייר המשחק החמישי הוא החשוב ביותר, אך בפועל לאמיר אין הכלים להתמודד עם דרסיס, בטח לא כשהבלגי מציג משחק מושלם כמו שהציג. אמיר ניסה, אפילו שיחק טוב, אך הבלגי בקלות בלתי נסבלת כמעט, החזיר הכול, כמו קיר בטון. פצצה של אמיר הוחזרה פעם אחר פעם בסלייס בק-האנד מושלם קרוב לקו הבסיס, בסוף אמיר עשה את הטעויות. 3-2 בלגיה...

בבוקר יום שני אני מתפנה לבדוק את הפידבק מהארץ, להוציא את מוסף הספורט של מעריב, דודי אוכל את כול הביקורת. הטענות מדברות על הכנה לקויה, חוסר אכפתיות, אי עמידה בלחץ. אנשים שמעולם לא עשו צעד על חמר כותבים ביקורות כאילו היו רפאל נאדל. חברים יקרים. ביקורת היא כלי. כלי למען שיפור ליקויים, אך זאת חייבת להיות עניינית, מקצועית. לא בוטה, חובבנית, ופוגעת. תגובתו של דודי הייתה מקצועית: "שיחקתי לא טוב, ניסתי, רציתי, וזה לא קרה". בין התגובות היו כאלה שהמליצו לסלע לא להופיעה לדיוויס אם הוא לא עומד בלחץ, ולא לספר לנו סיפורים על מגרש חמר שפוגע ביכולת. בדיקה מקצועית של אותם פרשנים, הייתה מראה שדודי ניסה גם ניסה לשחק חמר. בשנת 2012 הלך דודי לכול טורנירי ההכנה של הרולאן- גרוס {כפי שנאמר}, הוא לקח הימור מקצועי קשה, שכן באותו הזמן בשנה החולפת זכה סלע במספר טורנירים, ולכן נדרש להגן על נקודות רבות{ככה בנויה שיטת הדירוג} . סופו של הניסוי על החמר היה שורה של הפסדים למדורגים זוטרים מסלע, וצניחה עד מחוץ למאיה הראשונה בעולם, בה הוא חבר קבע בחמש השנים האחרונות. השנה חזר סלע ללחם והחמאה שלו, שם את עצמו שוב בין הטובים בעולם, ובסוף השנה יתמודד כנראה במאסטר של הצ'לנג'רים {כמו המאסטרס הגדול בלונדון, רק לדרג השני}, לצערו אגב הוא יערך כנראה על חמר. אסיים באנקדוטה קטנה. חלק אולי אינם מודעים לעובדה, שהשחקן מספר אחת של בלגיה לא שיחק. לא איני מדבר על גופין ששבר את ידו, אלה על חאבייר מאליס, מאליס אומנם מדורג היום 113 בעולם אך בשיאו כבר הגיע עד מקום 19, גם בהיותו במקום גבוה הפסיק מאליס לשחק בנבחרת הדיוויס בגלל הישגים נוראיים במסגרת זו {מאזן 16-1 }, אגב את הניצחון היחיד שלו במסגרת הלאומית עשה מאליס על אחד רוג'ר פדרר. חישבו כיצד הייתה מגיבה התקשורת הישראלית לולא סלע היה נוהג באופן דומה?! הרי ברור לגמרי שהיו עורפים את ראשו במרכז העיר, דודי יודע שבמצב הקיים ישנו ואקום, ולכן מתייצב, להבדיל משחקני הכדורסל והכדורגל שמבזבזים את כספו של הציבור השקם וערב, שחקני הטניס שלנו הגיעו למקום בו הם נמצאים למרות היותם ישראלים, ולא בגלל. נכון שחלו שיפורים רבים באיגוד שמנסה להוציא יש מאין עבור הספורטאים, אך התקציבים דלים, וישנו קושי רב לפתח את ה-דודי סלע, או האמיר ווינטרוב הבא. לצערי "ביקורת" ממש כמו "משמעת", היא כלי ששימוש לא נכון בו הופך להיות מזיק, כאשר נותנים במה לאנשים שאינם מבינים את האחריות שניתנת בידם בהעברת ביקורת, מגיעים למצב בו אנו נמצאים. בסופו של יום מדובר בני אדם, נכון, כאלה ששמים עצמם כמבדרי המונים, ולכן נהנים מהדברים הטובים שבאים עם חבילה, וגם מאלה הטובים פחות, אך לאורך הדרך אל לנו לשכוח שאסור לצאת מהפרופורציות הראויות. ספורטאית אחת כבר איבדנו {שלזינגר}, נגיד בנק ישראל לא נראה באופק, ואם נמשיך בדרך זו, לא רחוק היום שלייצג את נבחרת ישראל בעולם, לא יהיה דבר אליו שואפים רבים, ובצדק.
השותפים שלנו


volvo
ituran
winner
bg_logo
calcalist
five
San Benedetto
Wilson
Kavim
dell
blue sky